<h1>ספר החינוך מצוה ע"ט</h1>
<h2>דף קה.</h2>
שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין אלא שידין דינו לאמתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר [שמות כ"ג] ודל לא תהדר בריבו. ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תשא פני דל. ולשון ספרא [קדושים פ"ד] שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל. ושורש המצוה ידוע, שהשכל מעיד בהשווית הדין שדבר ראוי וכשר הוא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ועובר עליה והטה הדין לחמלתו על הדל עבר על מצות מלך ואין בה מלקות שאין בה מעשה.
